גלריה

רשימה מזכרונו של ילד בן 8 וסבא שידע לספר סיפורים – מסע הקפת ים המלח 1934

בשנת 1934 קבוצה של ארבע עשר צעירים ממחנות העולים בירושלים מחליטים לצאת למסע להקפת ים המלח ברגל. המסע אשר ערך כמאה ושמונים קילומטר ונמשך כשניים עשר יום נחשב לימים כאבן דרך בתולדות המסעות הארץ ישראלים, כמסע יחיד ומיוחד אשר התאפשר בעיקר בגלל מבנה גיאו פוליטי מיוחד ושגעון של קבוצת נערים לגלות את הארץ ולטייל בה. המסע הזה הוא התעוד הראשון והיחיד של הקפת ים המלח ברגל.

החבורה בצילום קבוצתי ע"פ סדר ההליכה לקראת סיום המסע להקפת ים המלח ברגל 1934
 

אחד מזכרונות הילדות החזקים שלי הוא זכרון של סבי רפי טהון ניגש אלי ערב  אחד בהיותי  בן שמונה  לערך, מגיש לי  ערמת ניירות לבנים כתובים בכתב יד צפוף בעט כחולה ואומר לי… תקרא את זה …   זה הסיפור על ים המלח, אני לא בטוח שהזכרון שלי תואם בדיוק את המציאות של אותו הרגע בכול אופן לקחתי את ערמת הניירות שהגיש לי סבא והתחלתי לקרוא, כמה שעות לאחר מכן סיימתי לקרוא מכיר את הסיפור כמעט בע"פ ובכול זאת פעם ראשונה שאני קורא אותו בבת אחד ביחד מהתחלה לסוף, ניגש לסבא.. מחזיר את הניירות והוא אומר לי : זה עומד להיות ספר בקרוב, סוג של התרגשות עוברת בי למשמע דבריו  "זה עומד להיות ספר בקרוב", אני עדיין זוכר את התחושה .. לימים אכן יצא לאור הספר "הקפנו את ים המלח ברגל" שנים לאחר מכן יצא הספר שוב בהוצאה מחודשת. הסיפור עצמו שהפך לימים לספר סופר תמיד בע"פ מזכרונו של רפי טהון שידע לספר, ידע לדבר וידע להצחיק. ברשימה המובאת כאן אנסה לסקור את השתלשלות הסיפור כפי שנדמה לי שאני זוכר מסיפורים מתעודים ומאנשים שונים הקשורים למסע.

הרעיון לצאת למסע ועצם המסע עצמו הייתה הגשמה של חלום שרקמה החבורה בתקופה שקדמה ליציאה בעודם בתנועה ובהכשרה, המסע  היה משאת נפש של שנים בתקופת היותם על ספסל הלימודים בגימנסיה כהגדרתו של רפי טהון, למרות שהבינו שקשיים רבים עתידים להיות מנת חלקם,  רעיון המסע הלך והבשיל והתקדם לקראת החלטה. השמועה על כך שחברי ההכשרה של מחנות העולים עומדים לצאת לדרך בפועל פשטה ופרשה כנפיים ומנהיגי ההגנה באותו הזמן עמדו על כך שרעיון הטיול יזנח ופקדו על החבורה לא לצאת לדרך מטעמי ביטחון בעיקר. את ההחלטה הסופית לצאת לדרך קיבלו החברה בהצבעה כללית, הרוב היו בעד המיעוט היה נגד וההחלטה לצאת לדרך התקבלה. אורי יופה הודיע שמטעמי מצפון אינו יכול להצטרף והחבורה ארבע עשר במספר היו בדרכם לביצוע המסע.

משתתפי המסע להקפת ים המלח ברגל

  • רפי – הוא רפאל טהון
  •  כורדי – הוא עזרא כדורי
  •  פושט – הוא ראובן הר צבי
  •  מורדוך – הוא מורדכי הלוי
  • יצחק ארוחת בוקר  – הוא יצחק אברהמי
  •  דודו – הוא דוד אפל
  •  יהודלה – הוא יהודה ( נחשון ) טל
  • ג'ינג'י – הוא יונה רבניצקי – ירחי
  • נוקבי – הוא ברוך זרובבל
  •  אורי – הוא אורי יפה
  •  בינג'י – הוא בנימין פוזננסקי – גלעד
  •  אבשולכץ – הוא אבשלום יעקבי
  • עדין – הוא עדין שולמי

המסע עצמו החל מאזור קליה ומפעלי האשלג בצפון ים המלח, חציית הירדן לכיוון מזרח בתחילת הדרך הייתה מורכבת מטעמי זרם חזק וכן מטעמים פרקטים יותר,  החבורה הירושלמית מתוך חברי הקבוצה הייתה  "גרזנים" ובפועל לא ידעו לשחות ולכן נקראו בכינוי הסלנג "גרזנים" על שום צלילתם המהירה וחסרת האונים בתוך מים עמוקים, לאחר חציית הירדן התארגנו ללינת לילה ראשונה לקראת המשך המסע.

רשימת חפצים מתוך יומן המסע

  • ילקוט צבאי
  • סוודר
  •  סדין
  • 2 מימיות
  •  אולר
  •  צלחת
  •  ספל
  •  כף
  • מוט
  •  נעלים
  •  מגבת
  •  2 זוגות מכנסיים ( 1ירוקים)
  •  2 גופיות
  • 2 תחתונים  (רצוי שחורים )
  •  4 זוגות גרביים ( 2 צמר)
  •  פיז'מה
  • 2 חגורות
  •  כפיה או כובע

רשימת תחנות ומרחקים במהלך המסע

  • קליה לזרקה 23 ק"מ
  • זרקה לארנון 21.5 ק"מ
  • ארנון למזרעה 20 ק"מ
  • מזרעה לספיה 20 ק"מ
  • ספיה לסדום 14.5 ק"מ
  • סדום לזוירה 4.5 ק"מ
  • זוירה למצדה 18 ק"מ
  • מצדה לעין גדי 16 ק"מ
  • עין גדי לעין תרבי 17 ק"מ
  • עין תרבי לפשחה 14 ק"מ
  • פשחה לקליה 9 ק"מ

היום  השני של המסע מכיוון קליה לואדי זרקא עבר בשקט יחסי, קבוצת ערבים "משחיזי סכינים" הולידה מעט לחץ בין חברי הקבוצה אשר "החצינו"  את האקדחים הנעוצים בחגורות אך בפועל לא היה שום ארוע הקשור בכך, חבורה גדולה עם אקדחים מול מספר ערבים מקומיים בעלי שבריות לא הייתה שקול כוחות  בעייתי במיוחד וההליכה על הגדה המזרחית של ים המלח לכיוון לשון היבשה המפורסמת המשיכה. ארוע חשוב נוסף בימים שלאחר מכן היה פגישה של חברי הקבוצה עם דובה ושני גורים , מתוך היומן :  "הייתה זאת חויה נדירה, לא שיערנו שיש עדיין חיות כאלו במדבר, ראינו דובים מפעם לפעם כשערבי היה בא לשכונה בירושלים ועמו דב מאולף שהיה מראה את נפלאותיו לקול תשואות העומדים מסביב . הדובה שפגשנו הייתה אפורה ושעירה והיתה כפי הנראה דוב סורי,  יש להניח כי איחרה להבחין בנו מפני שהרוח נשבה ממנה אלינו וכך המרחק בעת הפגישה עם הדובה ושני גוריה היה כ – 20 עד 30 מטר בלבד"   התעוד הנ"ל של דובים בעבר הירדן הוא תעוד חשוב ביותר ועצם המפגש המיוחד הזה היה משהו שסבא סיפר כזיכרון חזק ומעניין, הנקודה הבאה במורד הדרך היה נחל הארנון או ואדי מוג'יב הידוע, נחל גדול, מקור מים זורמים וידוע מאוד בזכות קניון מרשים שבתוכו עובר הואדי בדרכו לקראת השפך בגדת ים המלח המזרחית.

המסע באזור נחל ארנון המשיך, סימני תשישות וצמא ראשונים החלו לתת אותותיהם. מתוך היומן:  "מהמעיין השני הלכנו עיפים ובתקוה שנגיע במהרה לזרקה , אחדים החלו לפגר הדרך קשה , אנו הולכים על סלעי חוף חלקים , פתאום עלינו לעלות להרים במעלה תלול … את החלק האחרון של הדרך עד הזרקה עשינו במאמץ רב ובשארית כוחות".  אחת מהסכנות שבטיולי מדבר בכלל ובאזור של ים המלח בפרט הוא נושא המים, מקורות המים מצומצמים, היכולת לשאת כמות מים גדולה מוגבלת ומכבידה וחלק מתוכנית המים של המסע התבססה על מקורות מים במהלך הדרך. מימיות חרום לעזרה ראשונה וכמות מים נוספת הייתה בידם אך בתוך ימים אחדים נושא המים ובעקבותיו נושא הצמא הפכו לאחד מהעניינים  המרכזיים ביותר, הסכנה בהתיבשות הפכה להיות מוחשית ואמיתית ומזכרוני מסיפוריו של סבא ומתוך הכתובים ביומן מצטייר נושא זה כדומיננטי במהלך המסע ובזכרון ממנו לימים לבוא.

מתוך היומן: "היינו מיואשים, רצינו רק דבר אחד, מים.  הוצאתי לימון מהתרמיל וטפטפתי  לפי כמה טיפות ואם היה פי יבש לפני זה הרי עכשיו דבקה לשוני לחכי, אילו קודם היה צל צילו של רוק בפי, בא הלימון ומחה אותו לחלוטין. החושך ירד וכיסה על הכול."

 

מתוך הספר  ומסיפורים ממקור ראשון ששמעתי לאחר מכן עולה תמונה קשה של תשישות רבה בין  ממשתתפי הטיול וצמא חזק מאוד אשר פגע ביכולת של חלק מאנשי הקבוצה  להמשיך הלאה ולתפקד. באותו השלב הוחלט שחלק קטן מחברי הקבוצה ימשיך הלאה מתוך כוונה להגיע לאזור הדלתה של נחל הארנון, להרוות את הצמא הקשה,  לאגור כמות מים מספקת  ולשוב על עקבותיהם עם המים  בכדי להציל את אלו שנשארו מאחור.

 

מתוך היומן: "העלו אותי ואת ראובן על שונית סלע שבלטה לים ושם השאירונו ואמרו" נשחה לארנון נמלא מימיות ונביא לכם"…    "שכבנו על הסלע ראובן ואני, זה בצד זה כשני פגרים מתים, ראובן התחיל להאנח וכול אנחה שברה לב ממש, אני שואל אותו האם אתה רוצה שאעזור לך? ומה העזרה שיכולתי להגיש לו? אולי אשים יד מתחת לראשך?  והוא עונה בשלילה אולם לאחר רגעים אחדים חוזר ראובן ומבקש: "עזרה שים יד מתחת לראשי"….    ואני לא שמתי, לא היה לי כוח להרים את ידי ולהושיט אותה ולשים מתחת לראשו, שכבתי כמעט ללא הכרה הזיתי וראיתי לפני מים כמו בסרט עברו לפני הברזים השלוליות הבריכות הגבים וקערות המים השקערוריים שבתוך השוקת, חשבתי שהגיע סופי, ברזים נפתחו ונסגרו, סילוני מים, הקיוסק ברחוב אלנבי, גלידות, לימונדה, הכול עובר לנגד עיני ואני הוזה ומנמנם ואומר: טוב רק שהמוות בא ואין בו כאבים, וממשיך ראובן… הלילה הזה היה הלילה הכי איום בחיים שלי לא יכול להיות גרוע מזה .. ואני שוכב שם על הסלע הדוקר ומתענה ואולי המרגיז מכול שבתוך העלטה שמסביב אני רואה מולנו, גבוה על ההרים אורות חשמל, האורות של ירושלים".

דודו בנג'י ועדין באזור ראס דאלה ספק ממשיכים ספק ממתינים לבאות, רפי ומורדוך שוחים כול הלילה להביא מים יקרים מפז לחבריהם  המותשים ומיובשים מאחור, יונה אבשלום ברוך יצחק ראובן ועזרא ממשיכים על שפת המים מופרדים משאר החבורה, אם הייתה נקודת משבר מסוכנת באמת לאורך המסע הרי שהייתה זאת הנקודה הזאת לאורך המסלול. החבורה מופרדת לשלוש קבוצות שונות, חלק במצב התייבשות מתקדם, האחרים במבצע חילוץ יוצאים להביא מים והשאר בנקודה אחרת כאשר מסביב מצוקים נישאים, עלטה גמורה וחוסר תקשורת מוחלט.

מימיית הישועה הייתה מימית מים לעזרה ראשונה אשר הייתה ברשות החברים. במשך כול אותו הזמן בו שחו חלק לארנון בכדי להביא מים לחברים שנותרו תשושים וחצי מעולפים על סלע מאחור הייתה מימית הישועה מלאת מים ואיש לא העז אף לחשוב על שתיית מי המימיה. שניים מתוך החבורה יצאו לשחיית לילה קשה ביותר, צמאים, משופשפים, בסבל ניכר ממי המלח הצורבים הצליחו השניים להגיע לשפך הארנון להרוות צמאונם ולמלא מימיות הצלה במים טריים לחברה שנותרו מעולפים מאחור. סיפור המים הפך לימים לאחד מאבני הדרך של המסע, הצמא הנורא,  סכנת המוות, משמעת הברזל, ערכים של עזרה לחבר, עזרה הדדית ודבקות במשימה הם הערכים שעל פיהם פעלו החברים. סיפור המים תמיד נשמע לי מסיפוריו של סבא כזיכרון החזק ביותר שלו מהטיול כולו, לאחר ארוע המים שבה החבורה והתקבצה להמשך המסע לכיוון דרום כשבליבם נדר אותו נדרו יחדיו – עם סיום הטיול דבר ראשון שיעשו הוא ללכת לסובחי מוכר הברד בעיר העתיקה בירושלים לאכילת ברד קרח קר.

מעבר הדלתה של נחל הארנון ( וואדי מוג'יב )  בצידו המזרחי של ים המלח ומשבר המים של הקבוצה היו כנקודת ציון מרכזית במסע  להקפת ים המלח. נחל הארנון שופע המים על רקע המדבר היבש, הדלתה המפורסמת בשפכו של הנחל  וקניון הסלע הידוע של הארנון נשארו טבועים עמוק  בזכרונם של חברי המסע שנים רבות לאחר מכן, לאחר מעבר הארנון המשיכה החבורה מלוכדת וחזקה בהמשך הדרך דרומה לכיוון השלמת המסע.  מספר ארועים נוספים וחשובים  הראויים לציון  הם נחש האפעה שנתפס ביד חשופה ובאופן לא ממש אחראי והוכנס לבקבוק זכוכית ומספר ימים  לאחר מכן נמצא כנוזל שחור בתוך הבקבוק. השוטר הירדני אשר הצטלם בארשת חשיבות מרובה עם המשקפיים של בני בתחנת המשטרה אותה, עברו בדרכם ואשר עוררה לא מעט חששות (אשר התגלו מאוחר יותר כלא מוצדקים) אך באופן כללי המשיך המסע עצמו בצורה חלקה דרומה, החבורה המלוכדת צעדה יחדיו לקראת סיומו של המסע להקפת ים המלח  אשר צץ כרעיון הרפתקני, הפך למציאות אמיתית ולימים אף טבע את חותמו כמיתוס של ארץ ישראליות המאגד בתוכו ערכים רבים עליהם גדלו ואותם הנחילו לאחריהם חברי המסע המיוחד הזה.

מתוך היומן: "המעגל נסגר – הדרך יפה, עולה ויורדת כשהים לימיננו, פעמים קרב לעיתים מתרחק. יורד, מתרחק ונעלם ושוב חוזר ומתגלה ההרגשה טובה. כול צעד מקרב אותנו אל המטרה, אנו הולכים במרץ וכולם ביחד, אין מפגרים השרב פג והחום שוב ירד להיות "נורמאלי".

את הלילה האחרון למסע העבירו במרחק מה מקליה, הרעיון להתקין ארוחה טובה עלה על הפרק אולם לא ממש נשארו מצרכים להכנת ארוחה שכזאת על כן הוחלט להדליק מדורה ובסיפוק רב ציינו חברי המסע את היום הלפני אחרון והמוצלח בו עברו למעלה מ – 30 קילומטר של הליכה מדברית מעין גדי ועד פשחה. למחרת קמו באיחור למרות היתושים המציקים של הבוקר המדברי טבילה בעין פשחה ויציאה לכיוון קליה, הדרך הקלה ביותר, מישור גדול משתרע מקליה לכיוון יריחו, הצעידה במצב רוח מרומם ורגל קלה מתקרבים לסיום המסע.

מתוך היומן:   "בהבעה של רצינות, כפי שהמעמד מחייב, הסתדרנו בשורה לפי סדר הליכתינו הקבוע כל הימים – והצטלמנו  (הצילום העליון בפתח הדברים) החלום הפך למציאות, הבלתי אפשרי התגשם, בהרגשה של סיפוק רב אנו צועדים זקופי ראש, צועדים לקצב נגינת מפוחית הפה ומהרהרים על הימים שעברנו. הרגשת כולנו היא שהודות למשמעת המופתית ולרגש האחוה והרעות עמדנו במשימה ובכול תלאות הדרך לא קרה אף פעם ולו מקרה פעוט ביותר של ריב או עלבון. היחסים בנינו היו מושלמים, עזרה ודאגה הדדית לאורך כל הדרך. התגברות ומשמעת פנימית של כל אחד"  …

 תגיות : המסע להקפת ים המלח ברגל , 1934 , מחנות העולים , רפי טהון , משמעת מים , קניון  הארנון , הדלתה של הארנון  , סובחי  , וואדי מוג'יב , דובים , נחש אפעה בבקבוק , גרזינים ירושלמים , נחל הירדן , השוטר הירדני , קליה , זרקה , ארנון , מזרעה ספיה , סדום , זוירה , מצדה , עין גדי , עין תרבי , פשחה , יריחו  , דבקות במשימה , חברות ערכים , ארץ ישראלי , מסע .

סגור לתגובות.